בחזרה לעמוד מאמרים
17 פבר שפת הסתרים של המזון
מאת: שרה פלקסר (התפרסם בשבועון "משפחה")
.
האותיות הגדולות שעל גבי אריזות המזון מעבירות לנו בחגיגיות את דעתו הנפלאה של היצרן לגבי תוצרתו, הקטנות מסתתרות בביישנות בשולי החפיסה ומתגלות לעינינו רק לאחר חיפוש מדוקדק.
הגדולות מלאות הבטחות אופטימיות וצבועות בגוונים מושכי לב, והקטנות, בגודל של חידקים מצויים, משתלבות היטב בקצה האריזה כשהן בצבעי הסוואה תואמים לרקע. המדריך המושלם שיסביר לכם על מה להסתכל וממה להתעלם כשאתם קונים מוצרי מזון.
רוב האנשים נוהגים לתור בתום לב רב אחר מוצרי מזון. הם פוסעים בנעימות בין מדפי המרכול כשבידם רשימה ארוכה כשהם סומכים פחות או יותר על העובדה שהם כרגע בחנות המיועדת למוצרי מזון, ולא לדטרגנטים וכימיקלים, והאריזות בעגלתם מתגבבות זו על גבי זו באין מפריע.
אנשים המודעים יותר לעניין התזונה הבריאה גם נוהגים אף לבחון מדי פעם את אריזות המזון כדי שיוכלו לדעת מה הן מכילות, ובכלל זה גם בעלי אלרגיות שונות שחסים על עצמם. אלו שיותר מחמירים בנושא לעיתים מוצאים את עצמם מסובבים ברונדלות קופסה שקופה של נקניקים מן הצומח או מיכל שימורים כדי לקרוא את כל רשימת המרכיבים שנכתבה בצורה מעגלית לאורך ולרוחב המוצר באותיות שגדלן כרגלי כינה.
סימון המזון בחוק
למעט מקרים בודדים אף אחד עוד לא הצליח לפענח בצורה סופית את כל רשימת המרכיבים המופיע על מוצר מזון כלשהו, גם אם הוא באמת מצא אותה בסוף. לאחר שהוא מחליט שכבר יותר קל לפתור סודוקו, מרגיע הצרכן הממוצע את ליבו בכמה משפטי מחץ מזהירים המצוינים על המוצר באותיות מעוצבות עם צבעים עליזים של תקווה: "תוספת ויטמינים ומינרלים", "חטיפי בריאות", "תוספת ברזל ואבץ" או "לא מכיל קדמיום" (מה זה בכלל??), וכך פונה צרכננו בעליזות לקופה ומתמקם בזנב התור.
"התקן לגבי סימון המזון תקף מאז שנת 1982," מסביר ד"ר משה נוימן, יועץ ריגולטורי בתחום המזון והביו טכנולוגיה, "הוא היה קיים אפילו קודם, אך מאז הפכה להיות דרישה בחוק, קובעת התקנה לבריאות הציבור כי יש לסמן מוצרי מזון, והתקן שבעקבותיה מפרט את הדרישות והנוהל בכל הקשור לכך."
מבחינת משרד הבריאות מדובר בזוג מקורות יבשים לחוק הזה: "על יצרני המזון חלה חובת סימון המוצרים המשווקים על פי תקנים ישראליים: ת"י (תקן ישראלי רשמי) 1145 – תקן כללי לסימון מזון ארוז מראש לרבות נושא סימון הרכיבים, וכן על פי תקנות בריאות הציבור של משרד הבריאות, כדוגמת התקנה לסימון מוצרים המכילים גלוטן ,תוספי מזון וכד'."
"סימון המוצר צריך לתת אינפורמציה בנושאים שונים כפי שנקבע בחוק, ויכול לעזור לנו מאוד בבחירת מזונות המתאימים לצרכינו האישיים," אומרת יעל דרור, דיאטנית קלינית מהמרכז הרפואי "שניידר" לרפואת ילדים, "כך ידע הצרכן מיהו היצרן, מהו מקום הייצור ומהם הכמות, המשקל, התאריך האחרון לשיווק, רשימת רכיבי המזון, הסימון התזונתי, המלצות לאופן שבו יש לאחסן את המוצר ומידע נוסף לרווחת הצרכנים."
שלושת מרכיבי המזון התעשייתי
כידוע מוצרי תעשיה רבים, גם אלו שיוצרו במפעלים וגם אלו שלכאורה נקטפו היישר מן האחו, עוברים שינויים, שיפוצים, צביעה מחודשת, עיצוב וגריסה כדי להתאימם לדרישות המתאימות. בכל התהליכים הללו מעורבים הרבה חמרי עזר שמוחדרים לחומר הגלם, ולבסוף מוצאים את דרכם היישר לקיבתו של הצרכן. לכן, חובת סימון המזון מתחלקת לשלושה נושאים, כפי שמסביר ד"ר נוימן:
"הקבוצה הראשונה שמחויבת בסימון הנה רכיבי המזון העיקריים במוצר" הווי אומר התפוזים שבמיץ, החיטה שבלחם ועוד.
הקבוצה השניה, או בשמה הפרטי "תוספי מזון" – מאכלסת את חמרי העזר שהשתמשו בהם בתהליך הייצור, ואשר נועדו להבטיח את טעמו, עמידותו, מראהו וצבעו של המוצר לאורך זמן. מזון שעלול לתסוס לאחר תקופה מטופל על ידי חומר מונע תסיסה, מזון שכמות החיידקים בו עלולה לעלות עם הזמן מקבל גם הוא חומר מתאים, וכך עוזרים התוספים הללו לשמירה כללית על המזון."
תוספי המזון המוכרים ביותר, שאותם ניתן למצוא כמעט על כל אריזה מצועצעת תורנית הנם: צבעי מאכל, ממתיקים, מווסתי חומציות, מונעי קצף, חמרים משמרים, חמרי טעם וריח, חמרים מעכבי חמצון, חמרים מסמיכים, וזה רק חלק קטן.
"הקבוצה השלישית שיש לפרט על פי חוק מבחינת רכיבי המוצר, הנה קבוצת החמרים שנמצאים בציפוי, באם ישנו," מסביר ד"ר נוימן, "גם אם המוצר המקורי, לדוגמה שוקולד, ארוז במעטה צבעוני קשיח – חלה חובה לציין גם את רכיבי הציפוי."
עד כאן טוב ויפה, ואפילו מלא באופטימיות. אבל כניסה עמוקה יותר לעולם הרכיבים עם כל משמעויותיו מתחילה לסבך מול עינינו את התמונה: מילים לועזיות ארוכות וחסרות חן, לצד אותיות ומספרים בעלי משמעות בלתי ברורה, מציפים אותנו ברשימות ארוכות. שלל מושגים משיעורי הכימיה משתרבבים גם הם לרשימה, ומנסים לטעת בנו רושם שאחרי הכל מדובר בסתם עוד ניסוי תמים, כזה שבסופו הפכה האבן התכולה שבידי המורה לאזמרגד. למרות מבולבלותה, הבדיקה המקיפה הזו היא מרתקת, ממש כמו היסחפות בשעת קריאת ספר מתח המעלה השערות וניחושים רבים במוחנו לצד ריגושים וניתורי לב: אז מה זה אומר שיש פה צבע מאכל כזה וכזה? מי בדק אותו? האם כשנתור אחר משמעות המילים מונו סודיום גלוטמט נפרוץ באנחת רווחה או נרוקן את כל הארונות בבית? ולמה עלינו לאכול נתרן? מהרגע שבו מתחילים להתעמק באותיות הקטנות הללו, אנו מתחילים להיות לכודים בקשר סוחף, אחראי ומפחיד, לדרמה הכללית הזו, שאי אפשר לסגור את כריכתה, להתמתח בהנאה ולגרש באגביות את רוחות הרפאים שבה, כי עד היום פשוט אכלנו אותה עם כל השיניים.
איך באמת אפשר להבין את הרשימות האיומות הללו?
"זו אכן בעיה," מתוודה ד"ר נוימן, "הרכיבים מוזכרים על גבי האריזות בשמות המקצועיים שלהם, שמבחינת הצרכן לא אומרות ולא כלום. ולא את כל הרכיבים ניתן להסביר במילים".
"יש לפחות 500 חמרים שבמקום שם יש להם קוד מקצועי," אומרת לוטי זילברמן, יועצת לבריאות תעשייתית וטוקסיקולוגיה, מאסטר בהנדסה כימית ופארמקולוגית באישור משרד הבריאות, "סדרת ה E למשל, המורכבת מאות זו בצירוף מספרים היא המוכרת ביותר. עד למספרי 200 מדובר בצבעי מאכל, מעל 200 – מדובר בחמרים משמרים וחמרי טעם וריח, אני נגד צורת הכתיבה הזו. אי אפשר להבין מעולם במה מדובר. ראיתי כתבה בארצות הברית נגד ההתנהלות הזו, והמציינת כי רוצים להעביר חוק שיגרום לחברות המזון לנסח את הרכיבים בצורה יותר ברורה, מה שאומר שאם רוצים אז אפשר."
המשווק יחליט
מעבר לכך שרב הרכיבים נכתבים כאגרות-סוד ממוצעות, ישנם כשלים נוספים במערכת הזו:
"על תוויות המזון מופיעה רשימת הרכיבים לפי כמותם במוצר – מהגדול לקטן," אומרת לוטי זילברמן, "לעיתים, בניגוד לשמו של המזון, כגון 'לחם מקמח מלא' ניתן לראות כי הקמח המלא מופיע רק במקום השני ברכיבים, מה שאומר שרב המוצר איננו מורכב מן החומר המובטח על גבי האריזה. אבקת שוקו לפעמים נראית מאד אמינה אך מבט קצר ברכיבים מראה לנו שהמילה סוכר כתובה ראשונה, הווי אומר ששמונים אחוזים מן המוצר הנם סוכר ולא קקאו. וכן הלאה."
"אחד הנתונים המרכזים שחייבים להופיע על האריזה הוא הסימון התזונתי," אומרת יעל דרור, "זהו מידע מפורט המתייחס לערכים התזונתיים הנמצאים ב-100 גרם של מוצר. בפועל מחייב החוק את היצרן לפרט רק חמישה נתונים: קלוריות (אנרגיה), חלבון, פחמימות, שומן ונתרן. כל שאר הרכיבים הם לשיקולו של היצרן, שרשאי ליידע את הציבור בתכונות מיוחדות שיש במוצר שלו, כמו הרבה סידן, סיבים או ויטמינים, ומנגד, להמעיט או להסתיר את הרכיבים האחרים."
"גם המינוח 'חמרים טבעיים בלבד' מטעה מאד את כלל הציבור," מוסיף ד"ר נוימן, "זה שהמוצר טבעי, לא אומר שאין בו חמרים פעילים, שהם כימיים לכל דבר, ובעלי השפעה על הגוף. הדבר מתבטא בעיקר בתוספי תזונה המגיעים מחנויות טבע, ושהפכו ללהיט כה גדול לאחרונה. הצרכנים בולעים אותם מתוך אמונה שלגופם נכנס תוסף בריא ומזוקק, בעוד שלמעשה החומר הכימי קיים בהם בדיוק כמו במאכלים סינטטיים מעבדתיים אחרים."
גם בחומר שמפרסם משרד הבריאות לגבי רכיבי מזון נאמר: "המזון שאתה רוכש כולל שם מקובל שניתן לו על ידי היצרן. שם זה שמשמעותו או בצלצולו אינו מייצג בהכרח את הרכב המוצר, לרב השם המקובל של המוצר הוא בעל ערך שיווקי ומטרתו לקדם את מכירת המוצר." מה שמורה כי כותרות מלהיבות על מוצרים, כמו "חטיפי בריאות" "מועשר בברזל ומינרלים" ועוד, המשכנעות אנשים כה רבים לתחוב אותם לפיהם בתחושת שליחות, פעמים רבות נטולות כל זיקה וקשר לרשימת הרכיבים האמיתיים. המלצות היצרן המתיימרות ללכת בגדולות מטעות פעמים רבות את הציבור, או מנפחות בחשיבות רכיב מסוים שהוכנס למוצר, כאשר בד בבד הן מצניעות חמישה אחרים שהשתיקה יפה להם.
"ברב המקרים הבעייתים אין פירוט של המוצרים המזיקים וכך פותרים היצרנים את הבעיה," מוסיפה לוטי זילברמן, "הם כותבים באופן כללי חמרי טעם וריח, ולנו לא נותר אלא לנחש מהי ההפתעה העגומה שהמוצר מכין לנו."
"כמו כן, מוצרי מזון רבים מיובאים אלינו ממדינות אחרות. החוק מחייב את היבואן לתרגם בצורה מדויקת את תווית המזון לעברית, אך במקרים רבים התרגום אינו תואם את המקור ועלול לספק לצרכן מידע מוטעה על כמויות הקלוריות, הפחמימות, החלבון והשומן," אומרת יעל דרור, "חלק מהשיבושים יכולים לנבוע מהקושי של היבואן להמיר את יחידת המדידה הנהוגה בארץ הייצור ליחידת המדידה הנהוגה בארץ: למשל, תרגום של המונח 'מנת הגשה' המקובלת במקום ההוא, לעומת חישוב על פי '100 גרם מוצר' הנהוג בישראל. גם אם המוצר מופץ בארץ באריזתו המקורית, לרוב מדביק היבואן את תווית המזון העברית על גבי התווית המקורית – כך שהצרכן מתקשה לקלף את המדבקה ולראות מה כתוב מתחתיה."
יעל נותנת דוגמה לנזק שעלול לגרום רישום מוטעה, מספק מסוים של תוספי מזון המיועדים לדיאטה, ואשר מוצריו נמכרים בארץ. תכולת המוצר המקורי שונתה לאחרונה, ועל גבי האריזה המקורית הופיע עדכון באנגלית שלפיו אין לצרוך יותר מ-6 כמוסות ביום. אלא שהיבואן הישראלי לא היה ער לשינוי שחל במוצר, או אולי לא היה מעוניין להוציא תווית חדשה, והמשיך להפיץ את תווית המזון הישנה – המתירה לבלוע עד 9 כמוסות ביום.
"בנוסף, משווקים רבים בארץ של מוצרי מזון מחו"ל נוהגים לא לתרגם את רשימת הרכיבים המופיעה על גבי המוצר," מגלה לנו ד"ר נוימן, "הדבר הכי קל מבחינתם הוא לקחת כל מילה הכתובה ברשימת הרכיבים ולכתוב אותה כמות שהיא רק באותיות עבריות."פרוטאין, קרבונידרט, פנל אקסטרקט, לקרוא לזה חלבון, פחמימות ותמציות צמחים? חלילה.
החוק המרעיל
התובנה שממנה כולם מנסים, ללא הצלחה, לברוח, נעוצה בעצם העובדה שכל אותם שמות רכיבים, יפים או לא, מובנים או לא, בסדר זה או אחר, גם טומנים בחובם חמרים המסוכנים לבריאות ועד לרעלים של ממש.
"מעריכים שכ – 70% מכל מקרי הסרטן קשורים לתזונה. הארגון האמריקאי NATIONAL CANCER INSTITUTE מעריך שאחד משלושה מקרי מוות מסרטן קשור לתזונה ושבכ – 8 מתוך 10 מקרי סרטן מהווה התזונה חלק ממכלול הגורמים" (ד"ר דורית ניצן – מנהלת היחידה לתזונה – משרד הבריאות).
"לכימיקלים שיש במזון אין שום ערך תזונתי," אומר צביקה קורן, תזונאי ומנחה סדנאות מיצים, "הם נמצאים במוצר כדי שהוא יראה טוב יותר, יקבל טעם מיוחד, ישמר לזמן ארוך יותר ולא יתקלקל. הרבה ממוצרי המזון שאנו אוכלים נאספו, יוצרו ונארזו לפני זמן רב ולכן היצרנים מוספים חומרים כדי שהמזון ייראה יותר טרי מטרי."
לוטי זילברמן, הפארמקולוגית, נותנת לנו דוגמאות לחמרים מסוכנים אותם ניתן למצוא, בקלות וברב עם, כמעט בכל מרכול זניח:
צבעי המאכל: בדרך כלל מסוכנים ביותר, גורמים למחלות ולפרעות התנהגות קשות אצל ילדים. צבעי הצהוב , הכסף והכחול – הנם המסוכנים מביניהם.
הטרטזין, הלא הוא צבע המאכל הצהוב, המופיע ברשימת המרכיבים בדרך כלל כ 102-E, הנו חומר מסוכן ביותר ומסרטן. במדינות רבות יש איסור מחלט להכניס את החומר הזה לדברי מאכל. במדינה שלנו הוא מככב רבות. דוגמה קשה ומגוחכת להטעיה צרכנית היא צבע מאכל צהוב בבקבוקון המופץ בארץ, ועליו כיתובית מפוארת האומרת 'לא מכיל חומר משמר' מה שאומר שאין שם כלום חוץ מטרטזין… בקבוק רעל בהתגלמותו. הטרטזין נמצא גם במיצים, פודינג, שקדי מרק, ועוד. לתשומת לב.
סולפיט – גם הוא חומר שאיננו בריא ועלול לגרום לרגישים לאלרגיות קשות. כאן ניתן לציין בנימה רכה יותר את יצרני היין שבדרך כלל נוהגים לכתוב על הבקבוק אם הוא מכיל סולפיט.
מונו סודיום גלוטמט – MSG – חומר מסוכן מאד, שעלול לגרום לבעיות רבות, כמו: כאבי בטן, כאבי ראש, הפרעות התנהגותיות ועוד, גם כשיש אותו רק בכמויות קטנות.
אספרטיים – ממתיק מלאכותי מוכר, המחליף את הסוכר הרגיל וגורם למאכלים ומשקאות להיות 'דיאטטיים', גורם גם לנזקים נוספים לגוף. ראש איגוד הסוכרת בארה"ב גילה כי אנשים בעלי בעיות סוכר, שצרכו מאכלים עם אספרטיים עקב הדיאטה, פיתחו בגלל האספרטיים בעיות באיזון הסוכרת. לא רק שהוא לא הועיל הוא גם הזיק למחלה.
שומנים מוקשים – אלו שומנים שנוצרו על ידי הפיכת שמן למרגרינה, תוצר גרוע מאד מבחינה בריאותית, רעלים וכולסטרול שקשה לגוף להפטר מהם וגורמים לנזקים גדולים לאורך זמן, ולמחלות לב וכלי דם."
ד"ר רינה גרנות, ( ) מפרטת רכיבים מסוכנים נוספים שנמצאים רבות במוצרי מזון:
"החומר המשמר, או בכינוייו BHA, BHT – גורם נזק לכבד ולכליות, לבעיות התנהגותיות אצל ילדים, לפגמי לידה וחשוד כמסרטן.
הנייטריט – המיועד למניעת התפתחות חיידקים במזון יכול לגרום לסרטן ולתופעות יהפר אקטיביות.
צבע מאכל אדום – E 124 – חשוד כמסרטן.
הצבע הכתום – E 129 – מופק מנפט, ונחשב כמסוכן ביותר.
סוכרוז, גלוקוז, מלטריד, סירופ תירס – הממתיקים הללו משבשים ספיגת סידן בעצמות, משבשים תפקודי לבלב ואינסולין, גומרים להשמנה, היפו והיפר גליקמיה וחוסר ריכוז."
"מעבר לדוגמאות הללו יש עוד הרבה מאד רעלים באוכל," מציינת זילברמן, "והעצוב הוא שהצרכנים אינם יודעים את האמת."
הממתקים שטורפים לנו את הילדים
אף הורה הגיוני לא יאכיל את ילדו בזפת ופחם, ואפילו לא במינונים נמוכים ביותר, אבל הורים רבים עושים זאת כיום בלי לדעת עד כמה ביזארי זה נשמע בשפה המקצועית:
"ילדים, שהם קהל יעד למוצרים עם תוספים מלאכותיים, מצויים בסיכון גבוה במיוחד, כיוון שחלק ניכר מן המזונות המיוצרים עבורם מכילים כמות גדולה של צבעי מאכל, ורגישותם להשפעה המזיקה רבה יותר מרגישות המבוגרים," מתריע צביקה קורן התזונאי, "סוכריות, סוכריות קישוט לעוגות, שלגונים, משקאות 'קלים', ג'לי, פודינג ועוד, במיוחד בהרגלי הצריכה של הילדים כיום, מהווים סכנה רבה לבריאותם. למרות המחקרים והעדויות בדבר הנזק של התוספים הכימיים, המדינות היחידות שאסרו על השימוש בצבעים הסינתטיים המסוכנים הן מדינות צפון אירופה, ובעיקר נורבגיה, שאסרה מכל וכל את השימוש בקבוצת צבעים סינתטיים המכונה צבעי זפת פחם. מרבית המדינות בעולם, וישראל בכללן, ממשיכות לאשר את השימוש בצבעים אלה."
כיצד ניתן להרשות שמוצרי מאכל יכילו חמרים שכאלו? אין חוק וסדר?
"הנושא בארצנו הוא די פרוץ, ומעולם לא התקבלה חקיקה ישראלית בתחומים של הרכיבים הבלתי בריאים," אומר ד"ר נוימן, "התקנות בעולם המערבי גם הן לא זהות ומחלטות בכל המדינות. המחמירות והאחראיות ביותר בנושאים הללו הן מדינות אירופה, מערכת הבדיקה שלהם מאד נוקשה, הרבה מן החמרים המסוכנים אסורים בכלל בהכנסתם לאוכל, וכל הנושא של 'מזון חדש' פיתוחי תעשיה חדשים – עובר בדיקות מקיפות מבחינה בריאותית כדי לאשר את שיווקו לציבור. בארצות הברית לעומת זאת ישנה תפיסה רגועה יותר בקשר לחמרים המסוכנים. מזונות אינם נבדקים ולרב מסתמכים על מה שנקרא 'הצהרת יצרן', וזה מספיק כדי לקבל את אישור ה FDA, משרד הבריאות האמריקני. ההגיון מאחורי התפיסה הזו שכל עוד לא היו תוצאות קריטיות בשטח בגלל מוצר מזון זה או אחר הוא עדיין מותר לציבור.
ההבדלים ביניהן ניכרים גם בתחום ציון הכמויות של מוצרי מזון: בארצות הברית החוק מחייב ליידע את הצרכן רק על ויטמינים ומינרלים שהיתוספו למזון בתהליך הייצור, כאשר על אלו שנמצאים כבר בחומר הגלם הבסיסי אין צורך לדווח.
באירופה חובת הדיווח חלה על הכמות הכללית שנמצאת במוצר הסופי בלי קשר לשלב שבו זה נכנס אליו. לדוגמה – כמות הסידן במוצר מסוים יכולה להיות כתובה בהפרש של מאות אחוזים מן המציאות, במוצרים תוצרת ארצות הברית, כי מבחינתם אין משמעות למה שהיה בחומר היסודי."
ואיפה נמצאת מדינת ישראל בכל הסיפור הזה?
"במדינה שלנו אף אחד לא החליט על צורת ההתייחסות לנושא, והשוק פרוץ לתפארה, מעבר לזה המצב אצלנו עוד יותר גרוע מארצות הברית, מכיון שחובת סימון המוצרים אצלנו חלה רק מכמות מסוימת, מה שאומר שכל כמות פחותה מזה הנמצאת במוצר בכלל לא מגיעה לידיעת הצרכנים."
להלן תקנות משרד הבריאות, האומרות כך: "חמרי טעם, צבעי מאכל, חמרי שימור וכדומה, צריכים להופיע ברשימת הרכיבים לפחות בשם קבוצתי. אין חובה לפרט את חמרי הטעם, צבעי המאכל ומרכיבים דומים בשמותיהם המדויקים, פרק לאלו שנדרשו לפי חוק."
למה לגרום כזה נזק לציבור? אין אפשרות לחוקק משהו יותר רציני?
"בנושאים הללו, מה שמעניין את היצרן זה איזה תזרים מזומנים יהיה לחברתו בסוף החודש. בריאות ואמינות זה לא חלק מהמשחק," אומרת לוטי זילברמן, "כדי להרוויח יותר, רב המוצרים נעשים מחמרים באיכות ירודה, ולכן תעשיית המזון מוסיפה להם את כל התוספים על מנת לשפר טעם ומראה. זה הרבה יותר זול מאשר הפצת מוצרי מזון איכותיים."
"זהו תחום אינטרסנטי של חברות המזון," אומר גם ד"ר נוימן, "שלעיתים מלווה בפוליטיקה אפילו מן המישור המדיני. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא המזון המהונדס גנטית, שהחל להכנס לשוק הצריכה, למשל: תפוחי אדמה מהונדסים, סויה ותירס שעברו שיפורים או פירות וירקות אחרים ששונו צבעם או צורתם. במזון שעבר שינויים גנטים ישנן סכנות ואי וודאויות רבות, במיוחד כשהוא עדיין נמצא בשלב המחקרים, ועוד לא אימתו או הפריכו את הבעיות השונות שעלולות לצוץ בעטיו: שינויים גנטים במוצר עלולים לפגוע בעתיד בסביבה ובאדם, לגרום לפיתוח עמידות לאנטיקיוטיקה, להשפיע על תהליכי חילוף החמרים בגוף האדם, לתרום להתפתחות אלרגיות רעילות והרשימה עוד ארוכה.
החוק האירופי המגן על הצרכן קבע כי על מזון כזה להיות מסומן, וגם בישראל החל להסתמן חוק זהה, שטורפד עד מהרה על ידי משווקים ויבואנים מארצות הברית ומן הארץ שהיה להם אינטרס כלכלי בהפצת המזון המהונדס. הדרישה להסיר את החוק הגיעה למשרד החוץ האמריקני, שלחץ על משרד המסחר והתעשייה, וגרם למשרד הבריאות לבטל את החקיקה."
המצב בארץ כרגע לא מחייב סימון מוצרים כאלו, וכל משווק יכול להחליט אם הוא מעוניין בסימונם או לא.
רק הצרכן מצידו אינו יכול להחליט האם לאכול מוצרים כאלו או לא, כי מה לעשות, עקב חוסר סימון אין לו כל אפשרות לדעת במה לבחור.
זה אומר שכל חברה מחליטה לפי איזה תקן מתאים לה לפעול?
"בהחלט," אומר ד"ר נוימן, "וכמובן שפעמים רבות היא מעדיפה את התקן האמריקני ולא האירופאי, מכיון שהאירופאי יגרום לכך שחצי ממוצרי המזון שלה יהיו בלתי חוקיים. הן המיובאים והן המיוצרים בארץ."
רגע לפני שהפה נפתח
המסקנות העגומות של סיפור הרכיבים צריכות להוביל אותנו להיות צרכנים חכמים ואחראיים על עצמנו ועל ילדינו.
"היו עירניים ובדקו את המוצרים לפני שאתם רוכשים אותם," מזהירה יעל דרור, "האם המוצר אכן עומד בדרישות שלכם, או שמא הוא מכיל חומרים שאינם רצויים לכם."
**********************************************************************************************
להרשמה לצום מיצים, להזמנת הרצאה, ליעוץ אישי בתזונה טבעית, לשיעור יוגה פרטי, לטיפול שיאצו:
054/4258544, 03/5340487
או במייל:
zvikk2@bezeqint.net
שימו לב: המידע באתר זה לא נועד להחליף התייעצות עם רופא ואין להסתמך עליו כמקור מידע יחיד.
בחזרה לעמוד מאמרים